שבוע שעבר היו כמה רגעים שהרגשתי את מד החרדה שלי עולה.
שיחות שניהלתי שלחצו לי על כפתורים, מצבים שונים שגרמו לי למד הלחץ לי להידחק, כמעט עד הקצה.
אלה לא היו דברים גדולים מידי, רגעים רגילים בחיים.
אחרי כל פעם כזאת הרגשתי את עצמי מתנתקת עוד קצת מעצמי. הראש שלי התחיל לעבוד בטורבו, הגוף כאב, ולי לא היה אותי.
אז איפשרתי לעצמי לנשום, ונתתי לעצמי קצת אהבה, אבל עד רמה מסויימת.
אתמול הרגשתי שהגעתי לשיא. כמו סיר מים שמוסיפים לי עוד מים ועוד מים, בזמן שהאש דולקת, והמים עוד שניה גולשים החוצה.
אז רק לפני שזה קרה עשיתי פאוס, ונתתי לי את עצמי.
הרגשתי את הגוף שלי, את הכאב שנמצא בפנים, את הזיכרונות הישנים, את הפגיעה הישנה והחוזרת בגוף.
התחברתי למקומות שבהם הרגשתי שהגוף שלי אינו שלי.
הידיים, הרגליים, הבטן, איפה שאני נתנתקתי מעצמי.
נתנתי לעצמי חיבוק, עוטף ועדין אך מלא אהבה.
הדמעות התחילו לרדת, והראש שעד לפני שניה רץ במרתון, הסכים להתמסר ולקבל את האהבה הזאת.
אפשרתי לעצמי פשוט להיות עם מה שנמצא, ולתת אהבה לכל אותם מקומות בגוף שבמקום אהבה קיבלו בעבר פגיעה.
בכיתי על חוסר האונים שהרגשתי בילדות, בכיתי על הלבד, בכיתי על כך שלא היה שם אף אחד.
בכיתי על כך שלמרות שעברו עבר עשרות שנים, בכאב עוד כל כך נוכח כאן בגוף, ובנפש.
לא משנה מה עלה, קיבלתי את זה באהבה, קבלה וחמלה. בידיעה שיש לזה מקום.
אני נותנת לזה מקום כמו שזה. אני מחבקת את עצמי, איפה שלא חיבקו אותי.
נתתי לעצמי את החיבוק הזה, עד שהבכי נרגע וחלף , ורוגע התחיל להיכנס, ונרדמתי לשינה שלווה.
הבוקר קמתי, והגוף שלי רגוע יותר, משוחרר יותר.
והנשימה פתוחה יותר.
והראש אחרי שבוע של מרדף אחרי עצמו, מצא שקט ורוגע.
**********
את הדרך הזאת למדתי בעזרת שיטת המסע לחבק את מה שנמצא ולתת לזה מקום, לשחרר מאיתנו זיכרונות ישנים.
הגוף זוכר, הזכרונות האלה מקודדים בתוך התאים שלנו, יש לנו אפשרות היום להתחבר לזיכרונות האלה, לתת מקום מהרגשות שהדחקנו בעבר, ולהגיע להשלמה עם אותם מקומות.
********
רוצים גם?
נטע סימן טוב – נטיעת האור
מטפלת רגשית הוליסטית
