במאי 2018, השתתפתי בכנס HOPE למטפלים של "מיזם האימוץ והאומנה" אותו אני מלווה כבר מספר שנים.
בכנס שיתפתי בבקשה שלי, מהסביבה.
שיאפשרו לי לכאוב.
דבר שלא איפשרתי לעצמי כילדה.
תנו לי לכאוב
תנו לי לכאוב
תנו לי לבטא
תנו לי לצעוק
תראו אותי!!!
תראו את הכאב שלי
תראו את הצער שלי
תראו את החוסר שלי
חבקו!
תראו לי שראיתם
תתמכו, גם במילים
בפנים יש פצע מדמם
כואב
בפנים יש צלקת שעוד לא לגמרי הגלידה
יש בדידות אין סופית
יש חוסר, חוסר בזהות,
חוסר בחיבוק, חוסר גדול
יש בור רחב גדול של כאב
שלא נגמר, לא משנה מה אעשה
הבור קיים, לעולם לא אוכל למלא את הבור,
לרפא לגמרי את הפצע.
אבל אולי, רק אולי אוכל להקל מעט את הכאב, להסתכל לו בעניים ולהרפות טיפה,
למצוא קצת שלווה
אבל מכם אני מבקשת
תנו לי לכאוב.
כיום, אני עצמי בוגרת שאומצה בילדותה. רקע זה מאפשר לי להיות מטפלת במאומצים בוגרים, ומלווה משפחות מאמצות עם ילדים מאומצים בני כל הגילאים.
הבקשה הזאת "תנו לי לכאוב" זאת בקשה שאני שומעת שוב ושוב ממאומצים שלא מרגישים או הרגישו בנוח לתת מקום לרגשות שלהם.
אני מזמינה מאומצים בוגרים ליצור איתי קשר ולהתחיל לעבוד על המורכבות הרגשית שאולי אתם נושאים. בקליניקה שלי יש מקום לכל התחושות, הלבטים והשאלות. יחד נחקור את הדברים שבפנים, ונעבד את זה.
הורים מאמצים, אם אתם מעוניינים להבין טוב יותר את הילדים שלכם, את התחושות שלהם ואיך לתקשר איתם באופן אותנטי ומכיל יותר, גם אתם מוזמנים לקבוע איתי שיחת ייעוץ.
