כשהייתי קטנה חוויתי לא מעט חוויות של דחיה. חוויות בהן היו אומרים לי שוב ושוב כמה אני לא בסדר, כמה אני מוזרה, לא טובה מספיק. בבית הספר השפלות וירידות היו דבר יום יומי. ביסודי ובחטיבה זה כאב. בתיכון כבר לא היה אכפת לי. ליתר דיוק, לא היה אכפת לי כי הנפש שלי כבר נשברה.
חוויתי את הדחיה גם במוסדות אקדמאים שבהם למדתי, כאדם בוגר. חוסר ההתערבות של המרצים רק הגביר אצלי את התחושה שכנראה מגיע לי שיתייחסו אלי ככה, ושכנראה אני לא מספיק טובה ולא ראויה לאהבה.
ושאני כמו שאני – פגומה.
זאת התחושה שליוותה אותי רוב חיי.
🌱🌱🌱
לפני כחודש הצטרפתי לקבוצת נטוורקינג. סוף סוף הייתי מוכנה לפגוש את הפחד שלי מקבוצות והייתי מוכנה לקפוץ למים, גם אם בזהירות. בינתיים המפגשים עוד בזום (ותודה לקורונה), מה שעוזר לי להשתלב באיטיות, לטבול את הרגליים במים ולא ישר לקפוץ פנימה.
במקביל עולה הקידום של העסק שלי, והכרה בהעובדה שאם אני רוצה שהעסק שלי יתקדם אני חייבת להשמיע את עצמי. אני יודעת שיש לי מה לומר והרבה. אבל כשאני מוצאת את עצמי במצב שבו עלולים לשפוט אותי, ולהרגיש שוב את התחושה שאני לא מספיק טובה (בעייני) אני חשה בסכנה של לחוות שוב דחיה, ומוצאת את עצמי מסתגרת ונמנעת.
הרי בעבר למדתי שזה לא בטוח להביא את עצמי כמו שאני. למה שעכשיו משהו יהיה שונה?
התהליך הזה הציף אצלי הרבה רגשות.
במשך יומיים הסתגרתי בתוך עצמי ואיפשרתי לעצמי לבכות להוציא החוצה את כל הכאב, השנאה העצמית, הביקורת העצמית, העצב, הפחד מדחיה, והריקנות שמלווה אותי משנות ילדותי הראשונות.
ביומיים האלה נתתי לעצמי להרגיש ולהוציא את הכל. להתחבר לעצמי, וסוף סוף לתת מקום לילדה שהרגישה לבד במשך המון שנים… לחבק אותה חזק ולומר לה כמה שהיא אהובה וראויה לאהבה.
🌱🌱🌱
בשנים האחרונות עבדתי המון על להתחבר מחדש למקום של אהבה עצמית, ללמוד שמגיע לי להיות אהובה, וללמוד להכניס את האהבה בפנימה. זה לא תמיד קל. החלק הפגוע שבי עוד מהסס. אני נותנת לו מקום, נכנסת פנימה מנהלת דיאלוג עם החלקים שבתוכי, ולאט לאט משהו נפתח.
כל פעם שמשהו כזה צף ועולה אני גדלה קצת יותר. אני כבר יודעת שברגעים כאלו יש לי שתי אפשרויות:
הראשונה היא להדחיק, להתעלם או לברוח מהכאב – מה שיהיה נוח לתקופה, עד שהכאב יצוץ מחדש במקום אחר, בעוצמה גדולה יותר ועם משבר גדול יותר.
האפשרות השניה היא לצלול עמוק פנימה, להבין מה מקור הכאב, להרגיש אותו, לקבל אותו בברכה כמו מורה, לנהל איתו דיאלוג, לנקות, לסלוח… ולגדול.
🌱🌱🌱
בשנים האחרונות אני בוחרת באפשרות השניה. לא תמיד זה קל, אבל זה שווה את הכל. רק כך אנחנו יכולים להשתחרר מהדפוסים והמשקעים שמלווים ומגבילים אותנו.
על זה אני מברכת.
אני מברכת על שיטת המסע, שנתנה לי את הידע והכלים שצריך כדי לצלול פנימה ולנקות טראומות עבר באופן בטוח ובונה.
אני מברכת על החברים למסע, שעוברים איתי תהליכים, וביחד אנחנו גדלים.
אני מברכת על החברים הטובים שלי, שלמרות שקשה לי תמיד לתחזק קשרים הם סובלניים איתי, ויודעים שאני אוהבת לא משנה מה.
אני מברכת על המשפחה שלי שתמיד אוהבת אותי. בין עם אנחנו קרובים או רחוקים.
אני מברכת על המטופלים שלי שנותנים בי אמון, שגדלים יחד איתי.
והכי מברכת על בעלי אור וג'יפסי הכלבה שלנו, שמאפשרים לי להיות כמו שאני לידם, ואיתם אני לומדת לתת אמון ולפתוח עוד ועוד את הלב.
