לפני כמה רגעים השיר עוד חוזר הניגון של נתן אלתרמן על במוחי
במשך השנים למדתי שעם פתאום משום מקום אני נזכרת בשיר יש פה מסר, בשבילי, ואולי גם בשביל הסובבים אותי.
מיד הקשבתי לשיר הזה, וקראתי את המילים, לראות מה המסר מספר פה בשבילי. השורות שמיד קפצו לי היו:
"וענן בשמיו ואילן בגשמיו מצפים עוד לך עובר אורח"
ובבית לאחר מכן, "ויעברו הברקים מעליך"
השורות האלה מיד לקחו אותי לתחושה שקמתי איתה הבוקר, ששמעתי את הגשם שבחוץ, והתחושה הייתה רגילה.
לפני כמה חודשים עברתי תאונה באחד הימים הכי גשומים שהיו. נסעתי בחושך בגשם, ולא הצלחתי לראות את הדרך, הייתי כבר קרובה מאוד הביתה, ואמרתי רק עוד קצת ואני בבית. ולכן המשכתי לנסוע. בגלל הגשם הרב לא יכולתי לראות שהמכונית שלפני עצרה. ולפני ששמתי לב, פגעתי בה. אני עדיין מתמודדת עם השפעות התאונה, אבל אחד מהדברים שליוו אותי מאז היה הפחד מהגשם. כל פעם ששמעתי מאז גשם הרגשתי חרדה עולה לי בגוף, גם עם הייתי בתוך הבית שלי. למוח יש נטיה לזכור ולחבר בין חוויה לא נעימה, ובין דברים שהיו קשורים באותו זיכרון.
והיום בבוקר שקמתי והיה גשום(מאוד) זה פשוט לא הפריע לי. זה כל כך לא הפריע לי, שאפילו לא שמתי לב לכך שזה לא מפריע לי. וזה הריפוי.
ועכשיו שהשיר עלה והקשבתי למילים, יכולתי לראות איך הגשם והאילן שהם כל כך נעימים, ומסמנים התחדשות ואנרגיה טובה, מסמנים את ההתחדשות שלי, והריפוי שלי, כאילו הגשם בא ואמר לי זה בסדר אנחנו כאן מחכים לך עד שתהיה מוכנה לפגוש אותנו.
ואז התחלתי לקרוא שוב את השיר הפעם יותר העמקתי במילים, ונזכרתי איך למדנו את השיר בשיעורי ספרות בתיכון. ואיך רק אז אחרי שנים שהכרתי את השיר התחלתי להבין אותו ואת העומק שלו.
בימים אלו שאנחנו כולנו מתנסים בביתנו בגלל הקורונה , בזמן האביב זמן שאנחנו רגילים לצאת ולטייל ברחבי הארץ, והעולם. אנחנו רגילים להסתובב לראות את הפריחה, ואת הטבע במלאו הדרו.
השנה אנחנו נאלצים להישאר בבתינו כדי לשמור על עצמנו, ועל הסובבים אותנו, אנחנו נאלצנו להתכנס פנימה כדי להבריא את החברה ואת כדור הארץ.
אחד הדברים שכואבים לי באופן אישית זה לראות את הסבל שבן אדם יוצר, את מלחמות האגו, והשנאה, את תאבת הבצע, ואת קטנת האחר. הפגיעה בסביבה, בחיות, ובטבע. את הקושי לראות את עצמנו ואת האחר.
התרחקנו כל כך כבני אדם מעצמנו ומסובבים אותנו, התרחקנו עד ששכחנו את היופי בדברים הקטנים, ואנחנו עסוקים יום יום בהישרדות. אני רואה את זה כמעט כמעט בכל מקום שאני מסתכלת, שאני שומעת בני אדם מדברים על עצמם, ועל האחר. שאני קוראת בפייסבוק פוסטים שמקטינים ושופטים את האחר. מגזרים אחרים. דתות אחרות. מבלי להכיר, שיש בתוך העולם הזה עוד מלא צבעים וגוונים ועוד הרבה יופי. ולא הכל שחור או לבן. באופן אישי זה מעורר אצלי כאב, שלושת המערכות בחירות האחרונות הלכו ונהיו מכוערות יותר ויותר. וזה לא משנה באיזה צד אני או אתה או את על המפה. בסופו של דבר כולנו בני אדם. אני יכולה לא להסכים עם הדעות של האחר, אבל אני חייבת לראות את האחר. "ואהבת לרעך כמוך" או הגירסה העדכנית יותר ואהבת לרעך גם עם הוא לא כמוך. אנחנו לא חייבים להסכים עם האחר, אבל כן לכבד, וכן לשמור על כבוד לצד השני, ולעצמנו.
השנים האחרונות רק הגדילו והרחיבו את הפאר והשנאה בתוך העם שלנו. ובאופן אישי כבר קשה לי לקרוא את השיח מלא השנאה אחד כלפי השני.
והדרך היחידה לרפא את העולם שלנו. הוא לעצור את הכל, והתכנס פנימה. לעשות ריסרט לעולם. להתחיל בן אדם לעצמו, ובן אדם לחברו, בתוך בני ביתו.
רק כך אפשר לעשות שינוי בעולם הזה.
אני כבר שנים מאמינה שכדי שיהיה שינוי בעולם עלי לשנות קודם כל את עצמי, לקחת אחריות על עצמי על הרגשות שלי, ועל התחושות שלי, על הפחדים שלי, על הכעסים שלי, על הדפוסים שלי, ולשנות אותם. אני עושה את זה קודם כל עבור עצמי. כדי שאני אזכה לחיות חיים טובים יותר, להנות מהדברים. לנקות את משקעי העבר, בתוך תוכי, ובתוך הדי אן אי שלי. למעני ולמען הדורות בעתיד. אני יודעת גם שאני משנה את התגובות שלי, זה מהדהד החוצה, והסובבים אותי מגיבים אחרת, ואחר כך הם מעבירים את זה הלאה. באופן אישי כמטפלת אני מלמדת אנשים גם להתחבר למקומות האלה בתוכם, ואז הם מעבירים את זה למשפחות שלהם. וכמו אדוות זה מהדהד עוד ועוד.
ואני רואה את זה קורה פעם אחר פעם, וכל פעם זה מרגש אותי מחדש.
השינוי מתחיל בתוכי. רק כך זה קורה. מדברים על זה בקבלה, ובהופופונונו גישת טיפול מהוואי ועוד.
ולכן התקופה הזאת, והוירוס הזה שבא עכשיו, הגיע כדי לגרום לנו בני האדם לעצור את הכל. ולהתכנס פנימה, ורגע לתת לכדור הארץ לרפא את עצמו. ולנו להזדמנות לרפא את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, עם הסובבים שלנו, ועם הטבע.
ובינתיים עד שנהיה מוכנים לשחרר ולהשתחרר מהדפוסים של הנפרדות, מהטבע ומאחד מהשני, הכל בחוץ מחכה ומצפה לנו. כמו שאומר השיר.
עוד חוזר הניגון
מילים: נתן אלתרמן
לחן: נפתלי אלטר
"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך עובר אורח
והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת ללכת
שידייך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים"
בברכה שיבוא עלינו ימים טובים יותר
נטע סימן טוב
מטפלת רגשית הוליסטית
