גם אתם מרצים אחרים למרות שאתם לא רוצים? טיפול בשיטת המסע יכול לעזור

טיפול בריצוי
המשפט הגאוני  של פיבי מחברים, נמצא כבר בפרק הראשון של חברים.
משפט בו שואלים אותה אם היא יכולה לעזור במשהו. והיא עונה מבלי למצמץ "שהלוואי שהיא הייתה יכולה, אבל היא לא רוצה".
במשפט הקטן הזה פיבי בעצם בוחרת בעצמה. במקום לעשות משהו שהיא לא רוצה רק כדי לרצות אחרים.
ריצוי זהו מנגנון שלא מעט אנשים משתמשים בו, יכול להיות שלכל בני האדם יש מקומות שהם הם מרצים אחרים
רק כדי שימשיכו לאהוב אותם,
לא לפגוע,
לא נעים,
כי ככה לימדו אותם.
כי הם לא יודעים לשים את עצמם במקום הראשון, וכ'ו וכ'ו.
 
 
 
יש כל כך הרבה סיבות למה אדם מרצה.
וכל אדם והסיבות שלו. וכל סיטואציה והסיבות שלה.
לפעמים הסיבה למה אדם מרצה נמצא כל כך עמוק, שזה קורה על אוטומט, האדם לא שם לב אפילו שזה מה שהוא עושה.
זה הרגל, זה דפוס.
לפעמים הסיבה לריצוי נמצאת שם עוד מהילדות המוקדמת. שהורנו לימדו אותנו ככה עלינו צריכים להתנהג.
עלינו להתאים את עצמנו לסביבה כדי לקבל אישור על קיומנו.
המחיר של הריצוי הוא גדול.
זה עלול לייצר כעסים, מודעים או מודחקים.
זה עלול לייצר עצב, אולי אפילו דיכאון עם אדם חיי בריצוי כל כך גדול, שהוא פשוט לא חיי את החיים שהוא רוצה לעצמו, אלה את החיים של שאחרים רוצים עבורו.
שאדם מרצה הוא בעצם מתרחק מהרצונות הטבעים שלו. במצב קיצוני, האדם אפילו כבר לא יודע מה הוא רוצה לעצמו.
במצבים פחות קיצונים. האדם יעשה מעשה. רק בשביל האחר למרות שהוא לא מעוניין בכך.
אחד הזיכרונות שלי מבית הספר היסודי היה רגע לפני מסיבת הסיום של כיתה ו'. ביקשו ממני לעזור לסדר את הכיסאות של האורחים שיבוא.
ואני ילדה צנומה, צריכה להרים כיסאות גדולים וכבדים.
לא רציתי לעשות זאת, אך לא ידעתי איך לומר לא למבוגרים.
הגוף שלי התנגד, לא רציתי זאת, אך בכל זאת עשיתי, כתוצאה מזה בזמן שהרמתי את אחד הכיסאות, פגעתי לעצמי בסנטר ופתחתי אותו. עד היום יש לי צלקת קטנה מזה.
האירוע הזה הוא דוגמה קטנה לריצוי, והמחיר הקטן ששילמתי על כך.
אך מה אדם שרגיל לרצות יכול לעשות עם זה?
דבר ראשון להתחיל לשאול את עצמו, מה אני באמת רוצה!
השאלה הזאת היא המפתח הראשון כדי להתמודד עם ריצוי. זה לגלות מה הרצון האמיתי שלנו.
את השאלה הזאת אנחנו יכולים לשאול את עצמו בכל מצב בו אנחנו באינטרקציה עם אחרים.
וגם עם בהתחלה אנחנו לא נעשה עם זה כלום, עצם השאלה, וההתבוננות ברצונות העמוקים שלנו, כבר מורידה קצת מהמתח.
השלב הזה, להתחיל לתרגל להגיד לא, או מה אנחנו באמת רוצים, עבור עצמנו.
לפעמים כדי להשתחרר מהמקום המרצה, עלינו גם להבין מדוע אנחנו מרצים. מה גורם לנו להיות טיפוסים מרצים.
וזה אפשר לחקור ולשחרר גם במהלך טיפולי.
לדוגמה שחקרתי את הנושא עם הכיסאות באחד הטיפולי המסע שלי, גיליתי שהיה לי קושי להגיד לא לדמויות סמכויות, כי זה מה שלמדתי בילדות שלי. שאין לי זכות להגיד לא.
שלאחרים יש יכולת לקבוע עלי, מי אני שאגיד לא. שעם אגיד לא אני מסכנת את עצמי. ועוד ועוד.
(כמובן שהזיכרון הזה הביא איתו עוד גילויים שלא קשורים רק לריצוי, אבל זה בפוסט אחר).
במהלך אותו טיפול, ניקיתי ממני את האמונות האלה, ויצרתי לעצמי אמונות חדשות ומעצימות. למדתי שאני יכולה ואפילו רצוי, שאגיד את שאני רוצה, ואשים את עצמי ואת הרצונות שלי במקום הראשון.
כי המחיר שלא לעשות את זה היה גבוה מידי.
אני מזמינה אתכם להתבונן באיזה מקומות אתם מרגישים שאתם מרצים בחיים שלכם.
והתחיל לתרגל התבוננות פנימה ובחירה אחרת.
ועם אתם זקוקים לעזרה לשחרר את המקומות שבהם אתם מרצים.
אני כאן, מוכנה לעזור לחקירה ושיחרור של הדפוסים האלה
אני מאחלת לכם מכל הלב, להיות קצת כמו פיבי, ולומר.
הלוואי ויכולתי, אבל אני לא רוצה.

למה אנחנו מרצים אחרים?

 יש כל כך הרבה סיבות למה אדם מרצה.
וכל אדם והסיבות שלו. וכל סיטואציה והסיבות שלה.
לפעמים הסיבה למה אדם מרצה נמצא כל כך עמוק, שזה קורה על אוטומט, האדם לא שם לב אפילו שזה מה שהוא עושה.
זה הרגל, זה דפוס.
לפעמים הסיבה לריצוי נמצאת שם עוד מהילדות המוקדמת. שהורנו לימדו אותנו ככה עלינו צריכים להתנהג.
עלינו להתאים את עצמנו לסביבה כדי לקבל אישור על קיומנו.
המחיר של הריצוי הוא גדול.
זה עלול לייצר כעסים, מודעים או מודחקים.
זה עלול לייצר עצב, אולי אפילו דיכאון עם אדם חיי בריצוי כל כך גדול, שהוא פשוט לא חיי את החיים שהוא רוצה לעצמו, אלה את החיים של שאחרים רוצים עבורו.
שאדם מרצה הוא בעצם מתרחק מהרצונות הטבעים שלו. במצב קיצוני, האדם אפילו כבר לא יודע מה הוא רוצה לעצמו.

במצבים פחות קיצונים. האדם יעשה מעשה. רק בשביל האחר למרות שהוא לא מעוניין בכך.
אחד הזיכרונות שלי מבית הספר היסודי היה רגע לפני מסיבת הסיום של כיתה ו'. ביקשו ממני לעזור לסדר את הכיסאות של האורחים שיבוא.

ואני ילדה צנומה, צריכה להרים כיסאות גדולים וכבדים.
לא רציתי לעשות זאת, אך לא ידעתי איך לומר לא למבוגרים.
הגוף שלי התנגד, לא רציתי זאת, אך בכל זאת עשיתי, כתוצאה מזה בזמן שהרמתי את אחד הכיסאות, פגעתי לעצמי בסנטר ופתחתי אותו. עד היום יש לי צלקת קטנה מזה.

האירוע הזה הוא דוגמה קטנה לריצוי, והמחיר הקטן ששילמתי על כך.
אך מה אדם שרגיל לרצות יכול לעשות עם זה?
דבר ראשון להתחיל לשאול את עצמו, מה אני באמת רוצה!
השאלה הזאת היא המפתח הראשון כדי להתמודד עם ריצוי. זה לגלות מה הרצון האמיתי שלנו.
את השאלה הזאת אנחנו יכולים לשאול את עצמו בכל מצב בו אנחנו באינטרקציה עם אחרים.
וגם עם בהתחלה אנחנו לא נעשה עם זה כלום, עצם השאלה, וההתבוננות ברצונות העמוקים שלנו, כבר מורידה קצת מהמתח.
השלב הזה, להתחיל לתרגל להגיד לא, או מה אנחנו באמת רוצים, עבור עצמנו.
לפעמים כדי להשתחרר מהמקום המרצה, עלינו גם להבין מדוע אנחנו מרצים. מה גורם לנו להיות טיפוסים מרצים.
וזה אפשר לחקור ולשחרר גם במהלך טיפולי.

לצמצם את הצורך בריצוי בעזרת טיפול בשיטת המסע

צרו קשר כאשר חקרתי את הנושא עם הכיסאות באחד מטיפולי המסע שלי, גיליתי שהיה לי קושי להגיד לא לדמויות סמכויות, כי זה מה שלמדתי בילדות שלי. שאין לי זכות להגיד לא.
שלאחרים יש יכולת לקבוע עלי, מי אני שאגיד לא. שעם אגיד לא אני מסכנת את עצמי. ועוד ועוד.
(כמובן שהזיכרון הזה הביא איתו עוד גילויים שלא קשורים רק לריצוי, אבל זה בפוסט אחר).
במהלך אותו טיפול, ניקיתי ממני את האמונות האלה, ויצרתי לעצמי אמונות חדשות ומעצימות. למדתי שאני יכולה ואפילו רצוי, שאגיד את שאני רוצה, ואשים את עצמי ואת הרצונות שלי במקום הראשון.
כי המחיר שלא לעשות את זה היה גבוה מידי.
אני מזמינה אתכם להתבונן באיזה מקומות אתם מרגישים שאתם מרצים בחיים שלכם.
והתחיל לתרגל התבוננות פנימה ובחירה אחרת.
ועם אתם זקוקים לעזרה לשחרר את המקומות שבהם אתם מרצים.
אני כאן, מוכנה לעזור לחקירה ושיחרור של הדפוסים האלה.
מוזמנים ליצור קשר כאן >>
 
אני מאחלת לכם מכל הלב, להיות קצת כמו פיבי, ולומר.
הלוואי ויכולתי, אבל אני לא רוצה.

צרו קשר:

שתפו:

אולי יעניין אתכם גם:

כלים לוויסות חרדה בעת מלחמה

אירועי ה 7.10.23 ומלחמת חרבות ברזל, מציפים בנו לא מעט חששות ופחדים, עמוקים וקיומים. בסרטון הבא הכנתי כמה כלים שיעזרו לכם להתמודד עם החרדות ועם

דילוג לתוכן